היטמן מילניום הוא מקרה קלאסי של נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הרעיון מאחוריו היה מקסים. לרגל סוף העשור, הד ארצי חברה לעיתון יומי, שבועון נוער, תחנת רדיו וחברת פרסום וקראה לציבור לבחור את השירים שהוא הכי אהב מסדרת האוספים הכי גדולה שהיתה בניינטיז. ההיענות היתה אדירה והציפייה לתוצאות של "היטמן מילניום" היתה בעננים. ואז בא המוצר הסופי. בדקה התשעים השתפנו בהד ארצי וחשבו, כנראה, שאוסף של שירים לא ממש חדשים ולא ממש ישנים לא יהווה אטרקציה שיווקית, וצרפו לאוסף בתחילתו 4 קטעים חדשים, מה שכבר שובר את הקונספט. אם זה לא מספיק גרוע, היו גם תוצאות המשאל, שהתאפיינו ב"תסמונת הלמבדה". "תסמונת הלמבדה" היא תסמונת ישראלית ידועה. מכיוון שאין בישראל מצעדי מכירות, מצעדי הלהיטים השנתיים תמיד הסתמכו על סקר שנעשה בקרב הציבור בסמוך למצעד. התוצאות, בדרך כלל, היו שלהיטי סוף השנה זכו למיקומים גבוהים יותר מלהיטי תחילת השנה, בגלל זכרון הציבור. כך קרה שבשנת 1990 ברשת ג' ערכו תכנית ספיישל בשיתוף הציבור, שנקראה "מצעד המצעדים" ושמטרתה היתה למצוא את הלהיט הגדול ביותר ב-50 השנים האחרונות. עשרות אלפים דרגו, ובמקום הראשון יצא ה"למבדה", אותו להיט קייצי ענק מ-1989, שלא היה נכנס למצעד המכובד בשום עת אחרת. כך קרה גם ב"בהיטמן מילניום". מתוך 16 שירים נוסטלגיים, ארבעה הם מהיטמן 10, שיצא באותה השנה. יחד עם הארבעה החדשים בתחילת האוסף, יוצא ששמונה מהלהיטים באוסף המילניום הם מ-1999. 97-98 תרמו עוד ארבעה שירים ויתר השמונה התחלקו על פני שאר שנות העשור. לא ממש מייצג.
